יומן מסע אחות ליוגה: מחושך לאור ארבעה חודשים ששינו את חיי

התחלה חדשה.

לפני ארבעה חודשים, כשהגעתי לתכנית של "אחים ליוגה", הייתי צל של עצמי. השתחררתי מהצבא עם תיק כבד של זיכרונות, חרדות ולילות ללא שינה. הפוסט-טראומה ליוותה אותי כמו צל, מזכירה לי בכל רגע שאני לא חופשייה באמת. הרעש בראש לא פסק, הגוף שלי היה מתוח, וככל שניסיתי להדחיק – כך הכאב התעצם. הרגשתי ניתוק מהעולם, מהאנשים שסביבי, ובעיקר – מעצמי.

לא ידעתי למה לצפות כשהחלטתי להצטרף לתכנית. האמת? הגעתי סקפטית. יוגה ומדיטציה נראו לי כמו משהו שאולי עוזר לאחרים, אבל לי? לא האמנתי שזה ישנה משהו. הייתי רגילה להדחיק, להתמודד לבד, לא להרגיש יותר מדי. החוויות שעברתי בצבא השאירו אותי עם צלקות פנימיות, והרעיון של להישאר לבד עם עצמי בזמן מדיטציה הפחיד אותי.

השבועות הראשונים – לפגוש את עצמי מחדש

בהתחלה, זה היה קשה. לשבת עם עצמי בשקט, לנשום, להיות נוכחת – כל זה היה זר לי. הגוף כאב, המחשבות התרוצצו בלי הפסקה, וכל נשימה הציפה רגשות שהדחקתי שנים. אבל משהו בפשטות של התרגול, בשקט של הסביבה, ובאנשים שהיו איתי – אפשר לי להרפות לאט-לאט. לראשונה מזה זמן רב, הרשיתי לעצמי לעצור ולהקשיב פנימה.

למדתי להקשיב לגוף שלי, לכבד אותו. פתאום הבנתי כמה שנים לא נתתי לו באמת להיות. דרך התרגולים הפיזיים והנשימות, התחלתי להרגיש. לא רק את הכאב – אלא גם את החיות שמתחתיו. כל יום שעבר הביא עימו אתגר חדש, אבל גם הישג קטן. פתאום הרגשתי קצת יותר יציבה, קצת יותר מסוגלת לנשום בלי שהחזה יתהדק מהחרדה.

האמצע – המקום שבו הקסם קורה

לאחר חודש וקצת, הבנתי שאני מתחילה להשתנות. הפחדים שהיו תוקפים אותי בלילות כבר לא היו כל כך חזקים. הנשימות עזרו לי לווסת את הרגשות, ופתאום יכולתי לראות את עצמי לא רק כמי שנפגעה – אלא כמי שיש לה את הכוח לרפא את עצמה. בכל בוקר, מצאתי עידוד במילים של המדריכים, בתרגולים המשותפים, ובקהילה המיוחדת שסבבה אותי.

מצאתי ביטחון במזרן היוגה, מצאתי שקט במדיטציות, ומצאתי תקווה באנשים שסביבי. לא הייתי לבד. כולנו היינו שם עם הסיפורים שלנו, הכאבים שלנו, ובעיקר – עם הרצון לבחור בחיים. לראשונה מזה זמן רב, הרגשתי שייכת. הרגשתי מובנת. חוויתי רגעים של הקלה אמיתית, של צחוק מתפרץ, של חיבור מחודש לעצמי.

היום – יש אור בקצה המנהרה

אני לא אומרת שהפוסט-טראומה נעלמה. היא חלק ממני, והיא כנראה תמיד תהיה שם. אבל היום, אני יודעת איך להתמודד איתה. אני יודעת שהנשימה שלי היא עוגן, שהתנועה שלי היא ביטוי לחיים, ושאני לא קורבן של מה שעברתי – אלא אישה חזקה, שממשיכה ללכת קדימה.

אני מתעוררת בבקרים עם תחושת הודיה, במקום עם פחד. אני מאפשרת לעצמי להרגיש שמחה, במקום להיאחז בכאב. היום, אני מבינה שמה שעברתי לא מגדיר אותי, אלא רק מחזק אותי. תכנית "אחים ליוגה" לא רק נתנה לי כלים – היא נתנה לי בית, קהילה, ומשפחה חדשה של אנשים שמבינים אותי באמת. היא לימדה אותי שהכאב לא מגדיר אותי, ושיש לי את הכוח לבחור – כל יום מחדש – להיות טובה לעצמי.

אם את שם בחוץ, מרגישה אבודה, מרגישה שהעבר כובל אותך – אני רוצה שתדעי שיש דרך אחרת. הדרך לא פשוטה, אבל היא אפשרית. אני כאן כדי לספר לך – יש תקווה, ויש אור בקצה המנהרה.

כל מה שצריך זה נשימה אחת עמוקה, וצעד אחד קטן קדימה. לפעמים, זה כל ההבדל בין להישאר תקועה לבין לגלות מחדש את האור שבתוכך.