מאת: עידן לדאני, אח ליוגה, מחזור ט"ו
שבת ראשונה של שקט…
שבת בבוקר, אני אחרי לילה ששוב חזרו החלומות על מה שהיה שם בפנים, אני מתעורר ונרדם שוב ושוב.
אני קם מהמיטה בחדר באשראם ושומע מוזיקה רגועה, מרגיעה ורואה שהחדר מדיטציה מכין את עצמו באנרגיות טובות ומוסיקה רגועה למדיטציית הבוקר.
מדיטציית בוקר - מושג שבעבר היה נראה לי מוזר, רחוק ממני. רק ל״רוחניקים״, אבל משהו מהאי שקט שיש בי באופן קבוע מאז המלחמה אומר לי - ״תנסה״.
לוקח שלוק מים, קצת מתיחות אל מול הנוף והשקט של הרי ירושלים והופ - אני בישיבה מזרחית פשוטה, עוצם עינים ומקשיב.
מקשיב לסביבה, מקשיב לנשימה, מקשיב ללב, מקשיב למוסיקה הרגועה, מנסה להתרכז…
המחשבות נודדות ואוספות איתן ביחד גם רגשות מעורבים. חוסר שקט, מתח ודאגה מתערבבים לי ביחד עם רצון מטורף לשקט.
מאיזו נקודה לא ברורה לי - הגוף (וכנראה גם הנפש) קוראים לי פתאום, ותחושה חצי חדשה, חצי ישנה עולה בי.
אני לא אדם רוחני מאד, קצין, לוחם ביחידה מובחרת, אדם פרקטי ומשימתי סך הכל. אבל משהו בסיטואציה הזאת של המדיטציה בבוקר, כאן באשראם, אולי השקט, אולי האוכל, אולי האנשים שכמוני באו לחפש רגע של שלווה, גרמו לי לשניה אחת להסיר את הגנות.
ולרגע אחד התמסרתי לשקט….
אחרי תקופה כל כך ארוכה של מחשבות לא פוסקות, רגשות שמציפים, תמונות מעזה שחוזרות, התנהגות פרקטית ומשימתית בלי רגש - לרגע אחד, של כמה דקות - הרגשתי פתאום הקלה.
לרגע נשמתי, אבל באמת…
לרגע הקשבתי, אבל לעצמי…
לרגע הייתי נוכח, רק אני, בלי כל הרעש והסופה הזאת בראש ובלב שלא עוזבת אותי כבר חודשים…
אני לא אדם רוחני כל כך, אבל אותו הבוקר הרגשתי לרגע אחד - שוב את עצמי.
נכתב בשבת ה 19/07, מוקדם מידי בבוקר, באשראם במטע.
Comentários